תנ"ך על הפרק - אסתר ה - אבן יחיא

תנ"ך על הפרק

אסתר ה

824 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵלָתִ֖י וּבַקָּשָׁתִֽי׃אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי ביום השלישי וגומר בהיות עם ישראל כואבים מהתענית וצום ובכי ומספד על צרתם ועונותיהם אשר היו סבת צרתם. ותלבש אסתר מלכות כי עד עתה שק ואפר הציעה לגופה. ועמדה בחצר בית המלך הפנימית. כי לכל בית מבתי המלך היה חצר ומבוא לפניה והיא הלכה עד חצר בית המלך היותר פנימי. כי להיות הזמן עדין עלול מהקור מימי ניסן היה עודנו עומד בבתי גואי. ולרוב חכמתה עשתה כן כי אף שבטחה באלוהיה רצתה לקרב הדבר אל הטבע. כי אמרה אעמוד פה בחצר בית המלך מקום מושבו ונוכח הבית למען יראני. ואם אראה אות שיחפוץ בי אשים עצמי בסכנה להכנס. ואם לאו ארתע אחור. כי שמה בחצר לא היה חל עונש המיתה לנכנס בלי רשות. ויקר מקריה כי להיות היום אז בלתי קר. המלך היה יושב על כסא מלכותו ונוכח פתח הבית כי להיות הזמן נוטה לקור היה עומד בבתי גואי. ולהיות היום ההוא נוטה לחום היה יושב נוכח הבית לקבל נחת רוח בנשיבת רוח שוה מה.ותכף כשראה אותה המלך. נשאה חן בעיניו. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו כי רמז לה בשרביטו שתכנס ברשותו. וכאלו קראה בשרביטו. והיא תכף ותקרב ותגע בראש השרביט כדי לצאת מדת העונש.ויאמר לה המלך וגומר הכיר בה סימני דאגה גדולה ולכן שאל ממנה מה לך ומה בקשתך כי בודאי לא לחנם באת בחצר בית המלך כי אם לדרוש ולבקש דבר מה הכרחי ולולי כי קראתיך לא היית נכנסת. ולכן יחידתי דרשי את אשר תחפצי בלי שום עיכוב. כי אף שתבקשי עד חצי המלכות ינתן לך.ואז השיבתו אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו. ורוצה לומר לו למלך כדי להסיר מלבו טינה ולא יחשוב כי הסעוד׳ היתה נעשית לשם המן ויחשדה. ולמה זימנה המן פעמי׳ בטרם גלת׳ סודה אל המלך מהיותו אויבה ואויב עמה. כדי שיתיאשו מעזרתה מקצתם של ישראל הבוטחים בה. בראותם אהבתה את המן. וישובו אל ה׳ בכל עוז. וכן כדי להגיע המן עד המקום היותר עליון מהמעלה אשר יוכל איש אחרי המלך להשיגו. והוא לאכול לבדו עם המלך והמלכה פעמים. למען שאם מזלו היה מעמידו במעלה ראש. יאכל זכותו וגזרת מזלו באכילות אלו. ולא יוכל לנזוק את עם ה׳ ותכף ישוב מזלו אחור אחרי הגיעו אל המקום היותר עליון. ובמעלות אשר אחז בעליתו. ישוב אחור ועל אכילה כזאת נאמר אם רעב שונאך האכילהו. וכן כדי שיאמנו דבריה אחר כך לפני המלך ולא יחשוד היות לשונ׳ הרע עליו לשנאה קדומה כי אדרבא לפי הנראה היתה אוהבת אותו. ותכף צוה המלך שימהרו את המן לבוא לעשות את דבר אסתר. ואכלו שניהם במשתה שלה.ויאמר המלך וגומר כי להיות שאסתר מתוך שמחת המשתה הסירה את שמלת דאגתה מלבה והראתה פנים שוחקו׳. לא אמר לה המלך כבראשונה מה לך. אבל אמר מה שאלתך וינתן לך. וחזר שנית לדעת ממנה בקשתה בבואה שמה בהיותה בלתי נקראת. כי בודאי לא היה לקנות לו ולהמן אל המשתה. ולכן אמר לה אל תפחדי ותבקשי מה שתרצי כי אף שיהיה עד חצי המלכות. ויבוא היזק מבקשתך בחציו. אני מסכים שתעש לאהבתך.ותען אסתר ותאמר וגומר ענתה לדברי המלך. ועוד אמרה דברים נוסף על תשובתה. ואשר אמרה הוא —היות בקשתי ושאלתי בעולם הזה למצוא חן בעיני מלך גדול ורם כמוך אדוני. כי מה אבקש טוב יותר גדול מלמצוא חן בעיניך. וזהו אומרה שאלתי ובקשתי אם מצאתי חן בעיני המלך. וענתה לדבריו באומרה ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי אשר למען זה תדרוש ותחקור לדעתם. תעשה אלי החן הזה לבוא שנית עם המן אל המשתה אשר אעשה להם.והנה לא אמרה פה אשר אעשה לו לשון יחיד כבראשונה. רק להם לשון רבים השב לאחשורוש וגם להמן. כי לראותה היותה מוחזקת באהבת בעלה לא חששה שיחשדה כאשר חששה בראשונה באומרה אשר אעשה לו.ומחר אעשה כדבר המלך לגלות לו את כל לבי הן בהודיעך שאלתי ובקשתי. והן בהודיעך את עמי ואת מולדתי אשר בכל יום המלך היה דורשה על ככה. כי כל עוד שהאהבה היתה גדלה היתה גדלה תאותו לדעת את עמה ואת מולדתה.ויצא המן וגומר ביום ההוא אשר עלה לגדולה היותר עליונה שבאפשר לעלות. ולאפוקי משם והלאה אשר מזלו התחיל לשוב אחור ולירד עד הגיעו למדרג׳ היותר תחתונה מאבדון ומות ממיתה משונה.שמח משמחת משתה היין.וטוב לב והוא השכל כמו גם לי לבב כמוכם. לראות את עצמו אהוב וריע למלך ולמלכה.וכראות המן את מרדכי שאף שהיה רואה עלותו לגדולה על גדולה מיום ליום. עודנו עומד בעורפו הקשה לבלתי השתחות לו. ולא די זה. כי עתה מחדש הוסיף הרוה על הצמאה כי עד כה כשהיה רואה אותו היה קם ממקומו ברתת ובהלה והיה הולך לו למען לא יוכרח להשתחות לו. ועתה לא קם ולא זע ממנו והיה עומד בעזות מצח כנגדו וכל העם זולתו היו כורעים ומשתחוים לו. אשר זה היה מהחרפה גדולה והבושת אליו כי איש יחידי יובדל מכל הזולת ולא ישתחוה לו כמותם. וכל שכן אם כדעת חכמים ז״ל הראה לו השטר עבדות אשר לו עליו. כי בלכתם יחד בימים הקדומים שדי צבאות עם ללכת לכבוש מדינה רחוקה אשר מרדה במלכם. המן וחילו הגרגרנים אכלו צידתם בטרם הזמן. מה שמרדכי וחילו צמצמוהו. ומרדכי נתן מצידתו להמן ונשתעבד אליו בעדו לעבד בשטר.וימלא המן על מרדכי חימה. ונתחמם באופן כי מחמת הכעס היה מסכים לקום עליו ולהורגו לולי כי בשכלו התאפק והתחזק ועמד על כעסו מפני יראת המלכות.ולקרב כעסו וחומו בא אל ביתו. והביא אוהביו וזרש אשתו אשר היתה בת תתני פחת עבר הנהר שונא ישראל. ודוק כי בפעם הראשונה בראות המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו אומר הכתוב וימלא המן חימה. ואינו אומר כי נתמלא על מרדכי חימה לקום עליו ולהורגו. להיות כי אז בזה בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. בהיות רצונו להשמיד את כל עמו. אבל פה מפני הבזיון אשר ביזהו. הגיעה החימה לגודל כי הסכים לקום עליו תכף ולהורגו. לולי כי שכלו הרתיעו אחור. ולכן אמר פה וימלא המן על מרדכי חימה.ויספר להם המן וגומ׳ רוצה לומר סיפר להם את כבוד עושרו כי בעושר יעשו הדברים גדולי הערך והכבוד. ורוב בניו. והם השתי טובות גשמיות שהם בני ומזוני. ואת כל אשר גדלו המלך למעלה ראש שהוא הטוב השלישי מחיי לחיות החיים העולמיים באושר ומעלה. ולא די אשר גדלו. כי גם נשאו על השרים ועבדי המלך. כי הוא היה לראש לכל השרים ואפילו לעבדי המלך העובדים אותו תמיד. באופן כי היה היותר מאושר מכל האנשים אחרי המלך והמלכה. ואפילו להם היה שוה. כי תמיד היה אוכל עמהם שהוא סימן מורה האהבה והשיווי. וזהו אומרו —אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך באחדות ובשיווי אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי. ואין לחשוב היותו דבר מקרה אכילתי אתם. כי גם למחר אני קרוא לה עם המלך. ואני ולא זולתי קרוי ממנה ובהקדמת הידיעה מיום אחד להתאחד עמהם ולאכול בשיווי. באופן כי הנני היותר מאושר שבעולם. ולכן היה מהראוי אלי לחיות החיים הערביים. ואינינו ככה כי —כל זה אינינו שוה לי נגזר מן ולא שוה לי מאיוב. ורוצה לומר מכל אשר יש לי מעושר וכבוד ומעלה איני נהנה בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך והבן כי פה לאוהביו לא אמ׳ היות סבת כעסו מפני שלא השתחוה לו אשר מהסבה הזאת היתה החימה הראשונה. אבל שתק ממנה לרמוז כי כעסו הגדול עתה מחדש היה על ישיבתו בשער המלך בשטר העבדות ההוא. ובהיות כי מה שקנה עבד קנה רבו. מה לו מהחיים אחרי זה אם יתגלה הדבר כי כל אשר לו יתיחס למרדכי ויהיה לבוז.ותאמר לו אשתו וגומר נראה כי כאשר המן עלה לגדולה. נתגאה וגרש את זרש אשתו כי למד ממלכו אחשורוש. אשר המית אשתו הראשונה. וכל זה עשה להתחתן שנית עם מלך ושר גדול כמוהו. ואחרי ראותו גאות מרדכי עם כל עוניו. וכי אחרי נחתם הוא וכל עמו טף ונשים למות הוסיף מרי על מריו ולא קם ולא זע ממנו כאשר היה עושה בראשונה. והראה לו שטר עבדותו. חשש פן באולי נתקשר עם תתני חותנו וסיעת אוהביו להיות לו לפוקה. ולכן הסכים לשלוח בעדה ובעד אהוביה. וזהו אומרו הכתוב וישלח ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו. כי אחרי ששלחה מביתו וגרשה עם אחוזת מאהוביה. שלח בעדה באמצעות אוהביו אשר הביאו הדבר אל היש. ולכן סיפר בתחילה אוהביו ואחר כך זרש אשתו. וסיפר כי לא אשר סיפר מעושרו ורוב בניו וגדולתו ומשנאת מרדכי כי לא היו יודעים דבר מזה לרחקם ממנו כי הלכה לעמוד עם אביה בעבר הנהר אחרי שנתגרשה. והיא הרשעה בת שונא וצורר ישראל. ענתה קודם אוהביו וזהו אומרו הכתוב ותאמר לו זרש אשתו. ואחר כך קיימו דבריה כל אוהביו.יעשו עץ וגומר יעצתו להמיתו. במות זאת להיותה חכמה ויודעת פרטי התורה. וראתה כי בכל שאר אופני המיתות ניצולו עם ישראל כמשה מחרב פרעה. כישראל מעבדות מצרים. כשמשון בנקמת עיניו. כדניאל בגוב אריות. כחנניה וחביריו בכבשן האש. וזולתם ולא ראתה כי ניצל מעולם אחד מהם ממיתת התליה. ולכן אמרה כי טוב הוא לתלותו.ויעשו עץ גבוה חמשים אמה להרחיקו מחמשים שערי בינה ולא יוכל להעזר באחד מהם. כי חשבה היות חכמת האלהות כחכמת הכישוף אשר לא ישלוט השולט במכשף כי אם בהיותו נפרד מהארץ ובלתי נוגע בה. ומעשה שמעון בן שטח בסנהדרין במכשפות אשר תלה באשקלון יוכיח. וכן למען יראה מרחוק וישמעו העמים ויראו.ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו למען אשר תוכל בעת האוכל לבוא אל המשתה שמח. כי כל האושר שבעולם יש לך רק מחיי מרדכי אשר חי על האדמה לענותך. ואם תעשה ככה תגיע אל האושר אחרון להשתוות עם המלך והמלכה ובשמחה מבלי מעיק. ויטב הדבר לפני המן ויעש העץ בעצת אשתו הארורה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך